פסק-דין בתיק ת"א 796-08

1.      לפני תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "פלת"ד") שלטענת התובע נגרמו לו בתאונה מיום 23.12.06 (להלן: "התאונה").

2. אין חולק כי התאונה  אירעה במהלך עבודתו של התובע אצל הנתבעת 1, ומשכך עסקינן בתאונת עבודה שהינה אף תאונת דרכים כמשמעותה בחוק. הנתבעת 2 היא מבטחת הרכב בו נפגע התובע ומשאין היא כופרת בחבותה לא נותר אלא לדון בשאלת נזקי התובע שבמחלוקת.

3. ממקום התאונה הובהל התובע באמצעות אמבולנס לב"ח ושוחרר לאחר בדיקות.  בהמשך טופל התובע בטיפולי פזיותרפיה עקב מכאוביו השונים.  כמו כן הוא קיבל טיפול נפשי.

4. לבקשת התובע מונו שני מומחים רפואיים. המומחה הראשון בתחום האורטופדיה ד"ר קליר, קבע כי לתובע לא נגרמה נכות בתחום האורטופדיה תוך שהוא מציין בחות דעתו כי בחדר המיון לא נמצא ממצא קליני בעל משמעות וכך גם בבדיקות הנוספות. עוד עולה מפרק "סיכום דיון ומסקנות" בחוות דעתו של ד"ר קליר, כי גם במהלך התקופה שבין התאונה ועד למתן חוות הדעת, לא היו ממצאים ממשיים בתחום האורטופדיה.

5. המומחה בתחום הנפשי, פרופ' אליצור, מצא כי לתובע נכות נפשית בשיעור של 10% לתקופה של כשנה. המומחה הוסיף כי אין לצפות להחמרה, אין מגבלות תפקודיות וכי התובע לא ידרש לטיפולים בעתיד בתחום הנפשי, תוך שהמומחה מדגיש כי קיים קשר סיבתי בין הנכות הנפשית שמצא לעיל לבין התאונה.

בחוות הדעת כותב פרופ' אליצור, מפי התובע, כי חיי המשפחה של התובע טובים ובבדיקתו מצא כי נדודי השינה עליהם התלונן התובע היו לתקופה קצרה. כמו כן, אישר פרופ' אליצור את האמור במכתבה של הפסיכיאטרית שטיפלה בתובע כי השפעת הטיפול הנפשי היתה טובה והוא החלים ממצוקתו.

6. התובע, בתצהירו, מתאר  כאבים עזים ובלתי פוסקים שתקפו אותו למשך שלושה חודשים מיום התאונה ואשר אילצו אותו להיזקק לחופשת מחלה  לתקופה מקבילה.  עוד הוא מתאר בתצהירו כיצד נזקק ל "שיקום ארוך וממושך" וכי מצבו הרפואי והנפשי היו קשים מאוד.  עוד הוא מצהיר כי עד היום לא הצליח להתאושש מן התאונה וכי הוא סובל מ "סיוטים על התאונה, סובל מנדודי שינה, שינויים קיצוניים במצב הרוח, עצבנות יתר, התפרצויות זעם, דיכאון וחוסר חשק לכלום כולל דברים שהייתי עושה ברצון טרם התאונה, כגון עזרה בעבודות הבית, קניות, מפגשים עם חברים ועוד" (סעיף 7 לתצהיר התובע).

עוד מצהיר התובע (סעיף 9 לתצהיר) כי יחסיו עם אשתו התדרדרו והר גבה ביניהם.

כך גם, מצהיר התובע כי נוכח מכאוביו הפיזיים והנפשיים לא יכול היה לחזור לתפקידו הקודם כעוזר נהג על משאית ועבר לעבוד כמחסנאי מאחר וחשש מנסיעות.

7. אשת התובע,  בתצהירה, חוזרת על דברי התובע כאמור לעיל.

8. כעולה מחקירתו הנגדית של התובע ומאסופת המסמכים שצירף,  הוא הגיש תביעה למל"ל בגין 45 ימי אי כושר בלבד, ולא בגין 90 ימי חופשת מחלה כפי שהצהיר. לא זו אף זו,  מחקירתו הנגדית עלה כי מיד בסמוך לתאונה עבד  5 ימים עד אשר פנה פעם נוספת לרופא ומאז היה בתקופות אי כושר שונות.

יתרה מזו, בניגוד לאמור בתצהיר התובע כי הפסיק את עבודתו כעוזר לנהג מכיוון שחשש  מהנסיעות, עלה מחקירתו הנגדית כי לאחר התאונה המשיך לנהוג (עמ' 6 ש' 8 לפרוט').  כך גם העיד התובע בחקירתו הנגדית, כי לא דיווח למשרד הרישוי על חרדתו מנהיגה (עמ' 7 ש' 20).

באשר לקשיים בחיי הזוגיות בין התובע לרעייתו, הוא אישר בחקירתו הנגדית כי הם לא פנו ליעוץ או עזרה חיצוניים. ויודגש - עדות התובע בתצהירו בדבר הקשיים בחיי הזוגיות, הקשיים החברתיים והקשיים להתמודד עם חיי היום יום, עומדים בסתירה גמורה עם האמור בחו"ד המומחה בתחום הפסיכיאטריה ואף עם האמור במכתבה של ד"ר טלסניק, אשר טיפלה בתובע בתחום הנפשי.

9. בא כוח התובע עותר בסיכומיו בהסתמך על ת"א (שלום קרית גת)  729/08 אליסברג  (פורסם במאגרים) (להלן: "פרשת אליסברג"), כי על בית-המשפט לסטות מן הקביעות של מומחה בית-המשפט  ולקבוע כי לתובע נכות צמיתה הן בתחום הפסיכיאטריה והן בתחום הנפשי.  בכל הכבוד הראוי, אין הנדון דומה לראיה. בפרשת אליסברג, לא רק שמומחים נחקרו, אלא שהונחו בפניהם ראיות עובדתיות חדשות שלא היו ידועות להם בעת שבדקו את התובעת. בענייננו, לא נטען כלל כי קיימות עובדות שהמומחים לא היו מודעים להם. ויתרה מזו, המומחים לא נחקרו ואין לקבל בנקודה זו כי הם לא הוזמנו לחקירה עקב חסרון כיס של התובע מכיוון שלא הוגשה אפילו בקשה לזמנם לחקירה.  במאמר מוסגר, יצוין כי עלה מחקירת אשת התובע כי זו עובדת כעת למחייתה ויש בידי התא המשפחתי לממן ולו באופן חלקי את שכר המומחה אשר לכאורה ניתן שהיה רצון לחקור.

בשים לב לאמור לעיל, מוחלט בזאת לפסוק לתובע  את הסכומים כדלקמן:

10. כאב וסבל:

המומחה בתחום הפסיכיאטריה קבע כי לתובע 10% נכות זמנית בתחום הנפשי. בית-המשפט אינו מתעלם מהתיאור המוגזם, בלשון המעטה, של התובע של סבלו.  יחד עם זאת, הן הרופאה המטפלת והן מומחה בית-המשפט מצאו כי התובע סבל מנכות נפשית בתקופה שלאחר התאונה.

זהו המקום לעשות שימוש בגבולות שיקול הדעת המסור לבימ"ש.  אין מקום "להעניש" במניעת פיצוי בגין ראש נזק זה או בצמצומו בגין אי הדיוקים בעדותו.

במסגרת פיצוי זה נלקחה בחשבון לא רק הנכות הפסיכיאטרית אלא גם הטיפולים הפזיותרפיים שעבר התובע.